על מרכזיותה של דורוחוי מבחינה גיאוגרפית- ״מצויה באחת הפניות בדרך המסחרית מהים הבלטי לים השחור, דורוחוי התפתחה בזכות העובדה שהייתה עוד מימי קדם ״עצירה טובה וחברותית״ בשביל הסוחרים הזרים החולפים באיזור, שגם הביאו לה את השם שמקורו סלבי: dorogoi= דרך גדולה״ (שלמה, 1992).

אכן דורוחוי הייתה מוקד מסחרי ומקום נוח וקומפקטי לאנשים. היישוב מוזכר לראשונה במסמך משנת 1408 (!!!), מסמך שבו נחתם הסכם בין אלכסנדרו הטוב (Alexandru cel bun) לסוחרים מלמברג (ליוב), דבר שמראה על דורוחוי כמרכז מסחרי מתקופה מוקדמת מאוד. האדם החשוב ביותר בתקופה הקדומה הזו באזור הוא אלכסנדרו הטוב (1400-1433), שמעניק פריבילגיה מסחרית לסוחרים מליוב. מתוך האמנה המסחרית, שחודשה מספר פעמים, השליט המולדובני פותח את הדרך המולדובנית לרוסים, ארמנים, טאטארים, ערבים ויהודים [היהודים מוזכרים בפעם הראשונה!].

בשל המיקום המוצלח (״על דרך המלך״), עצרו בה סוחרים וכך לאט-לאט התפתח הכפר לעיירה קטנה ומשפחתית. פרט היסטורי נוסף הוא ששמה של דורוחוי נראה לראשונה בשמו של ״מיכאל הדורוחויאני״, המוזכר בהסכם של 27 בעלי קרקעות (והוא אחד מהם) כחלק מההוקרה של ״אלכסנדר הטוב״ למלך פולין (במאה ה-15). 

נושא הסוחרים והמיקום הטוב של דורוחוי הוא המעניין ביותר ללא כול ספק, אך חשוב לזכור שדורוחוי הייתה גם עיר כפרית, עם כפרים סובבים לה, וחשוב לציין גם את התוצרת החקלאית הגדולה שלה. אזור מולדובה בפרט ורומניה בכלל ידועים כמקומות של חקלאות וכפרים. דורוחוי אף הייתה לשוק לתוצרת העץ בפרט ולתוצרת חקלאית בכלל של האזור ההררי בצפון מולדובה.

ובנושא הכפריות ישנו מאורע קשה וחשוב הקשור גם ליהודי דורוחוי- מרד האיכרים. בשנת 1907 התרחש ״מרד האיכרים״ ברומניה, מרד שבו האיכרים יצאו כנגד בעלי האחוזות ומיופי הכוח שלהם (חוכרי האדמה), שהחכירו חלקות-חלקות לאיכרים בחכירת-משנה, במחיר גבוה ולא הוגן [כלומר מחיר שכיסה את הוצאות חכירת האחוזה ועוד הותיר נתח נכבד בכיסו של החוכר]. היה זה ניצול מחפיר, אך האשימו בו, לא בצדק, את היהודים. היו אלה ניצני אנטישמיות בתחילת המאה ה-20', אך הם בישרו רעות לגבי ההמשך. 

האיכרים שהיו רק מעוניינים לקבל אדמה במחיר הוגן (מניע כלכלי למרד), נפלו שבי בידי האנטישמים שהסיתו אותם כנגד האיכרים היהודיים. היו כמובן גם חוכרים יהודיים מבין כול החוכרים ברומניה, אך הם היו מעטים (הרוב היו רומנים, יוונים, ארמנים ואחרים). המנהיגים הרומניים האנטישמיים ניסו להסיט ולכוון את טינת האיכרים ואת עצם המרד שלהם- נגד היהודים. וזה הצליח.

במחוז מולדביה המצב היה יותר קשה מאשר במקומות אחרים ברומניה כי זה אזור כפרי ברובו. האנטישמיות הביאה לאלימות לא רק כלפי חוכרים יהודיים אלא גם נגד יהודים חפים מפשע ואף עניים מרודים [שהרי ברור שאין הם קשורים להשכרת האדמה]. השלטונות לא נקפו אצבע כדי להגן על היהודים, אלא נהפוך הוא- הם קיוו שבאמצעות הפרעות ביהודים תוסח דעתם של האיכרים מהסיבה האמיתית לקשיים שלהם. בכפרים במחוז מולדובה היהודים נהרגו, נפצעו ונשדדו. היה זה סוג של פוגרום שלא דובר עליו רבות. בסופו של דבר מאורעות הדמים הללו גרמו ליהודים להתרוששות ולירידת כוחם משמעותית במחוז דורוחוי ובוטושאן.

מרד זה הראה ניצנים של אנטישמיות, שהתגברו והפכו משמעותיים יותר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עד שלבסוף כל השנאה הזו התפרצה דרך הפוגרום בשנת 1940 ולאחר מכן במלחמת העולם השנייה, אז יהודי דורוחוי הוגלו לטרנסניסטריה ונאלצו להילחם על חייהם מדיי יום. ורבים לא שרדו.