השנים 1881-1882 היו שנות מפנה עבור יהודי רומניה בכלל ודורוחוי והסביבה בפרט. יהודים גורשו מהכפרים ברומניה, ועיירות נהפכו לישובים כפריים כדי שהיהודים לא יוכלו לגור בהם. ב-1881 התחיל גם הגירוש של היהודים מהכפרים במחוז דורוחוי משום שהיה מספר רב של יהודים בדורוחוי (כמחצית מהאוכלוסייה כולה). היה צורך ב״טיהור״ וגזירות חזקות יותר כדי להקטין את מספר הז׳ידן (יהודונים). ברומניה כולה גברה שנאת ישראל והיהודים למימדים שטרם נודעו בה, והסיבה לכך היא עליית הלאומנות הרומנית והופעתה של בורגנות לאומית. מצב זה דומה מאוד למה שקרה ברוסיה באותה תקופה. 

בין הגזירות הקשות יותר היו: האיסור למכירת משקאות חריפים [כך שעיסוק מסורתי של אחזקת בתי מרזח ומכירת יי׳׳ש לרומנים - נשמט גם הוא] - הוא איסור שהיה בכול רומניה ומטרתו הייתה להביא להדלדלותם של היהודים ; ״מס הבשר״- היה מיוחד לאנשי דורוחוי והסביבה; המשטרה הטילה הגבלות על הסוחרים היהודיים בדורוחוי- ב-1887 נאסר עליהם למכור ירקות, תבואה, עצים וכלי בית; בדורוחוי היה גם ניסיון לפגוע בתלמידים היהודים שלמדו בבתי-ספר כלליים. כנראה הם היו רבים מדיי, ומפקח מטעם משרד החינוך בבוטושאן המליץ לא לפזר יהודים בבוטושאן כי הם גורמים למספיק צפיפות בדורוחוי. בנוסף, חולים יהודיים אינם התקבלו בבית החולים הממשלתי והם ״מתגלגלים ומתים בחוצות״. לפיכך היה ניסיון לבנות בדורחוי בית חולים יהודי.

ההגירה מרומניה (ותחילת העלייה לישראל) - מלבד כל הגזירות וההגבלות על היהודים, התנהלה הסתה נגד היהודים על קשריהם החשאיים על כי׳׳ח [כול ישראל חברים] בפריס. המפורסמים שנעצרו וגורשו מדורוחוי הם האחים אליאס ומשה שוורצפלד (עיתונאים וסופרים יהודיים דורוחויאנים). כבר מ-1882 הוקמו בדורוחוי ועדים שתפקידם היה לארגן את הגירתם של יהודים מקומיים [לא׳׳י]. רצון ההגירה היה גדול במיוחד בעיקר בכפרים, בהם העוני הגיע לשיאו.  כיוון שהיהודים הכפריים בדורחוי יודעים לעבוד בחקלאות, הם קיוו שיהיו הראשונים שיישלחו לא׳׳י.

בשנות ה-80׳ של המאה ה-19׳, הועד שהוקם לארגון העלייה לא׳׳י בדורחוי הפסיק את פעולתו, אך בעשור הבא, בשנת 1893, הוקם סניף של חובבי ציון בדורוחוי, ולאחר מכן התפתחה תנועה ציונית בעיר. מלבד עלייה רגילה, הייתה גם עלייה חסידית ממחוז דורוחוי לישראל. בשנת 1900 ההגירות כבר הגיעו לשיאן, ואף נאמר כי התופעה שהתרחשה בשנים אלה מכונה ״יציאת רומניה״, והיא כוללת הגירת יהודים מרומניה לארצות אחרות מעבר לים כמו קנדה וארה׳׳ב או לחילופין לארצות אירופה המערבית (אנגליה, צרפת, גרמניה). כול מדינה הציגה קריטריונים קשים לקבלת מהגרים, אך יהודי רומניה התעקשו וניסו בכול כוחם להתקבל למרות פרידה מהמשפחה (אפילו פרידת הורים מילדיהם).

חסרי אמצעים התארגנו בקבוצות והלכו ברגל עד הגבול האוסטרי. בכול כפר ועיירה עם קהילה יהודית מסודרת- הם קיבלו לינה, אוכל וסיוע כספי-חומרי צנוע מיהודיי המקום. גם במחוז דורחוי עצמו עברו יהודים-מהגרים רומניים ליציאה לכיוון האוסטרי, והם גילו סולידריות יהודית למופת, אירחו וכיבדו את היהודים בדרכם הקשה.

בריחת היהודים מרומניה הגיעה לכותרות העיתונות המערבית, אך ההנהגה הרומנית לא הכירה בהשפעות האפלייה והאנטישמיות כסיבות לבריחה זו. יהודי רומניה בכלל ודורוחוי בפרט חיו בעוני קשה וחיפשו בכול כוחם דרכים לעזוב את בתיהם ולצאת לחו׳׳ל. בשנת 1900 היו בדורוחוי יהודים הרעבים ללחם. לעומת זאת, חיי המשפחה של היהודים במחוז היו טובים יותר, התנהלו בצורה יציבה ומסורתית, עד אשר לא נשארה ברירה מלבד עזיבה. ההגירה הביאה לפריצה והתפוררות של המסגרת המשפחתית.

האנטישמיות גברה והגזירות נגד היהודים היו קשות בדורוחוי, ויתרה מכך- נציב המחוז חשש מפני התרוקנות העיר עם הגירות היהודים, שהיוו כמחצית מהאוכלוסייה. דורוחוי הייתה זקוקה לבעלי המלאכה והסוחרים היהודים משום שהמעמד הבינוני הרומני עוד לא היה מגובש בעיר. כלומר, אם נסכם, הייתה גם שנאה והתעללות ביהודי הדורוחויאני וגם ניצולו עד תום עבור הרומני (השארתו בעיר כדי שהיא ״תתמלא לבינתיים״). 

לאחר מכן התרחש מרד האיכרים, בשנת 1907, שהרע מאוד את מצב היהודים במחוז בוטושאן בכלל ובדורוחוי בפרט. מאורעות הדמים הורידו משמעותית את מעמדם של היהודים במקום, ונוצרה כבר קרקע מדושנת לשנאת היהודים שתתגבר בהמשך. 

לאחר סיום ״מרד האיכרים״, ראש העיר של דורוחוי יצא כנגד היהודים, וב-1914 פקד לחסל את בית העלמין הישן בתואנה שהוא סמוך לקסרקטיני הצבא הרומני, ולכן עלול להטיל ״מרה שחורה״ (כישוף רע) בלב החיילים. לפיכך כבאים הרסו את חומת בית הקברות שהוקמה ע׳׳י הקהילה זמן מועט לפני-כן בהוצאה מרובה.